חשבון הנפש ט״ז

ומעשה בשני אנשים רכים בשנים שניהם בני תורה יראי אלהים, נתנו אל לבם להתפלל בכוונת פירוש המלות, האחד היה בר שכל חריף ומזגו חם, ויחיד לאביו ולאמו, ונתלהבה היראה בלבו פתאום לאנוס נפשו בכל כחו לגמור כל תפלותיו בלי שום סיג מחשבה זרה, המריד עליו את יצרו, והתמרמר הוא כנגדו עוד יותר, וכך היתה המלחמה הולכת וגוברת בנפשו משך כמה חדשים, עד שנטרפה דעתו עליו, ובכל פעם שהיה מגיע להזכרת השם בתפלתו, נשתבש להזכיר שם ע"ג במקומה, ועי"כ נפל בשגעון, מרד באביו ואמו והפיל עצמו מן הגג ומת:

והשני היה בעל שכל מתון מיושב בטבעו, עם הארץ בימי בחרותו והתחיל להרגיל עצמו לתורה ולעבודה מעט מעט עד שבא בשנים, למד תורה הרבה ונתפרסם לת"ח חשוב בעירו, תם וישר במו"מ עם הבריות ותפלתו ברורה ממחשבה זרה, וכשנשאל על זה מניין זכית לכך, והשיב זה כמה וכמה שנים שקבלתי עלי להרגיל א"ע להחזיק את דעתי במחשבה אחת ד"ת או תפלה משך זמן מה, וכך עלתה בידי ברוב הימים להחזיק מחשבתי שעה אחת ויותר, הוא מת בשם טוב והניח חבור נחמד על הש"ע ברכה אחריו: